בדומה לערבים פלסטינים רבים בישראל, גדלתי בכפר שהפך מאז לעיר קטנה וצפופה. כילדה שיחקתי ברחובות, אבל העלייה במספר כלי הרכב גזלה את ההנאה הזו מהילדים של היום.
השינוי הזה משקף מהפך גדול יותר שעבר על הורים וילדים בערים ערביות ברחבי ישראל. כפי שהכפרים הקטנים שלנו נעלמו, כך נעלמו גם הקהילות שנוצרו באופן אורגני ממפגשים ספונטניים – למשל במהלך משחקים בחוץ. בו בזמן, לא חל כל שיפור בתכנון העירוני או בפיתוח מרחבים ציבוריים, פארקים, תחבורה ודיור, שהיו אמורים לתמוך טוב יותר באוכלוסייה ההולכת וגדלה. כתוצאה מכך, משפחות רבות חשות מבודדות, וההורים מטפלים בילדיהם ללא רשת תמיכה מתאימה.
אף שאינני אמא בעצמי, לרבים מעמיתיי יש ילדים קטנים ואני רואה כמה הם לחוצים בגלל היעדר גישה לקהילה ההדוקה והמועילה שההורים שלי נהנו ממנה.
בתור רכזת תוכנית Urban95 הארצית ומנטורית אסטרטגית בחברה הערבית במדינת ישראל, שבה אזרחים ערבים מהווים 20% מהאוכלוסייה, תפקידי הוא לעודד את נציגי הערים להעמיד בראש סדר העדיפויות את תחושת הרווחה והבריאות של תינוקות, פעוטות ומי שמטפלים בהם. בערים ערביות שחוו צמיחה משמעותית באוכלוסייה, כגון טירה או באקה אל-גרבייה (שתי ערים המאכלסות כ-32,000 איש כל אחת), מטרתי היא ליצור מחדש – עד כמה שאפשר בהקשר העירוני של ימינו – את אותה חוויה שהדור שלי נהנה ממני כילדים, ואת אותה תמיכה שדור ההורים שלי זכה לו כשגידלו אותנו. באמצעות התמקדות, שימור וחיזוק של ערכי הקהילה החשובים כל כך בחברה הערבית, תוכנית Urban95[1] שואפת להזכיר למשפחות כיצד נהגנו ליצור קשרים בכפרים שלנו ולעורר בהם השראה ליצירת תחושת שייכות בעתיד. אני מקווה שאצליח לבנות מחדש סביבה שבה ההורים יוכלו לאפשר לילדיהם לשחק מחוץ לבית ולדעת שהילדים בטוחים ושהקהילה שומרת עליהם.
Urban95 is a programme, initiated by the Van Leer Foundation, that works with city leaders and urban professionals to create healthy, safe and vibrant cities where babies, toddlers and their families thrive.
כיום, רוב ההורים מסתמכים על בני המשפחה המורחבת לקבלת סיוע בגידול הילדים, גם כשהמשפחות אינן גרות באותו מקום. לדוגמה, אחותי ובעלה גרים רחוק משאר בני המשפחה המורחבת. הם עובדים עד מאוחר, ולעיתים קרובות מסתמכים עליי שאאסוף את האחיינית מהגן שנמצא בעיר אחרת. לעיתים קרובות, היעדר השטח לבניית בתים פרטיים והקושי במציאת דירות להשכרה מאלצים זוגות צעירים רבים להתרחק מרשתות התמיכה המשפחתיות שלהם. ובגלל היעדר המרחבים הציבוריים למשחק, הורים רבים רושמים את ילדיהם לפעילויות ולחוגים פרטיים יקרים, כגון התעמלות, כדורגל או מוזיקה, כדי לגרות ולעורר את ילדיהם.
למרות שערכי הקהילה ממשיכים להיות חשובים בחברה הערבית, השינויים הללו וחוסר ההתאמה בין המסורת וההתפתחות העירונית מקשים עלינו לעורר את הקהילה הזו לכדי פעולה.
בעבודתנו אנחנו שואפים להעניק למשפחות הזדמנויות טובות יותר ליצור קשר. כדי לעשות זאת, אנחנו מספקים להם מרחב נגיש ומעניין שמיועד לא רק לילדים אלא גם למטפלות ולמטפלים. אנחנו רוצים ליצור מחדש את תחושת השייכות שאבדה עם השנים.
אנחנו מפעילים קבוצות לאימהות צעירות בהובלת מדריכות הורים שתומכות במשתתפות ומעודדות אותן להיפתח זו כלפי זו ולשתף באתגרים הרגשיים והמעשיים שעומדים מולן – החל מהנקה, דרך שגרת שינה ועד התמודדות עם העייפות. נוסף על כך, הקמנו קבוצות להורי ילדים בגיל הגן, המתמודדים עם מערך שונה לגמרי של אתגרים וחששות. המאמצים האלה נהיו מורכבים יותר בגלל המלחמה המתמשכת, הלחץ הפנימי הגדל ושיעורי הפשיעה העולים. מאז תחילת המלחמה קיימנו מפגשים שמטרתם לעזור להורים להתמודד עם הלחצים והדאגות שלהם לגבי האופן שבו המצב משפיע על ההתנהגות של ילדיהם. ההורים מתמודדים גם עם חששות לגבי ביטחון וטראומה, והדבר דורש תשומת לב מיוחדת. במקרי אלימות מסוימים, למשל, אנחנו מגיבים באמצעות פתיחת סדנאות להורים בשיתוף ייעוץ פסיכולוגי שבהן אנחנו דנים באתגרים הרגשיים שהילדים וההורים חווים.
יצירת קישורים שמחזירים את האמון לדור ההורים החדש
באחת הערים הצבתי לי מטרה: להתקשר בעצמי לכל אמא חדשה שנרשמה לפעילות של Urban95. במסגרת השיחות האלה הצגתי את עצמי, הסברתי מהי התוכנית ועניתי על שאלות כדי שהאימהות ירגישו בטוחות ורצויות במפגשים. זה חשוב, כיוון שרמות האמון בשירותים שהרשויות העירוניות או העמותות מציעות לתושבים הן נמוכות מאוד. בנוסף, אני משתדלת להשתתף בכל הפעילויות האלה בעצמי, גם בחגים ובסופי שבוע, ולתת לכל המשתתפים בקבוצה את מספר הטלפון שלי.
כדי לעזור לקבוצות האלה להצליח, חשוב במיוחד להקשיב למשוב שעולה מהן. לדוגמה, שמענו שיש אבות שרוצים לבוא ולהשתתף בפעילויות שלנו, אבל כשהגיעו וראו שכל המשתתפות הן אימהות, הם עזבו מחשש שלא נקבל אותם בברכה. לכן הקמנו סדנת משחק שהייתה מיועדת לזוגות הורים וילדיהם, כדי לעודד את האבות להצטרף. לאחר מכן שמחנו לשמוע מהאבות כמה היה חשוב גם להם לשחק עם ילדיהם. בסופו של דבר, גילינו שמה שכל ההורים באמת רוצים הוא הזדמנות לדבר על חוויות ההורות שלהם בלי להרגיש ששופטים אותם. יצירת ההזדמנויות האלה הובילה לרגעים מרגשים מאוד. באחד המפגשים, למשל, אם צעירה שיתפה שהתינוק שלה חלה באבעבועות רוח. מישהי ציינה שהנחת חלב אם על השלפוחיות יכולה לעזור. האם הצעירה אמרה שהיא לא הצליחה להניק, ומיד הציעו חלק מהאימהות לשאוב חלב ולתת לה. אלה היו נשים שרק נפגשו וכמעט שלא הכירו זו את זו.
מעבדים את האתגרים ביחד
כשיש מקרי אלימות בעיר קטנה, כולם יודעים על כך, כולל הילדים. הם עלולים לראות או לשמוע דברים. יכול להיות שהם חלק ממשפחת הקורבן או נתקלים במקרי אלימות בדרכם לגן.
ילדים שואלים שאלות, ולהורים לא תמיד יש דרך טובה לענות. אנחנו מנסים לתמוך בהורים כדי לאפשר להם להתמודד בקלות רבה יותר עם נסיבות ונושאים קשים וחשובים.
כדי לעשות זאת, אנחנו עוזרים להורים להרגיש שהם פחות לבד ויותר קשורים זה לזה. בגלל האלימות הגוברת בחברה הערבית, לאנשים קשה יותר (ומפחיד יותר) להיפגש ולתקשר. כמעט שאין פעילויות להורים לילדים מתחת לגיל 3 – מלבד חוגים פרטיים ויקרים – וכך יש מעט הזדמנויות בלבד למפגשים בין משפחות צעירות שבהן יוכלו לשתף את חוויותיהם. אני מקשיבה לחששות של ההורים ויודעת שהם מתמודדים עם דברים רבים. בנוסף לאלימות הגוברת, שינויי האקלים הם גורמי לחץ משמעותיים. ההורים מרגישים מתוסכלים וחסרי יכולת.
כדי לשנות זאת, אני מתמקדת בבניית תמיכה בקבוצת השווים בקרב הורים ויצירת קשרים בין העיריות הערביות.
התמודדות משותפת עם אתגרים ושיחה על תסכולים יכולה למלא אותנו בכוח. אני שואפת לעשות זאת באמצעות פעילויות יצירה קבוצתיות בטבע, כמו סדנאות אומנות עם חומרים ממוחזרים או מפגשי "עשה זאת בעצמך" של משחק ללא צעצועים. נוסף על כך, אני עובדת על יצירת תוכנית שתקרב ילדים קטנים ואנשים מבוגרים זה לזה – יצירת קשרים בין דורות יכולה לעזור בפיתוח תחושת מטרה וזהות משותפת בקרב המשפחות. המטרה העיקרית שלי בעתיד היא לעזור להורים לבנות מעטפת קהילתית חזקה שתטפח אותם ואת ילדיהם, ותעזור להם ליצור תחושת כוח ומסוגלוּת עצמית.
